<h1>ראב"ן סימן שי"א</h1>
<h2>דף צז.</h2>
רב ושמואל דאמרי תרווייהו [ע"ז ע"ג:] כל איסורין שבתורה במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. רב ושמואל סברי לה כר' יהודה [מנחות כ"ב] דאמר מין במינו לא בטיל, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו שלא במינן בנ"ט סברי כרבנן דאמרי מין במינו בטל. וחכמי דורות שלפנינו היו עושין כר' יוחנן ומבטל בס' בין במינו בין שלא במינו, עד שבא רבינו שלמה ופסק כרב ושמואל ואליבא דר' יהודה דמב"מ במשהו, ואמר מדחזינן דאביי ורבא דאינון בתראי אמרי דמב"מ במשהו גבי חמרא חדתא [ע"ז ס"ו.] ועינבי וחלא דחמרא וחלא דשיכרא וכו' אלא דאביי אמר דשוין בטעמא אע"ג דחלוקין בשמא הוי מין ומינו ורבא אמר אע"ג דחלוקין (שוין) בטעמא [ושוין בשמא] הוי מין ומינו, מיהו תרווייהו סברי מב"מ במשהו, וכיון דקיימי כרב ושמואל ליתה לדר"י ור"ל דכבתראי עבדינן. ואני אליעזר רואה דברי חכמים הראשונים, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד ר' אליעזר בן יעקב קאי כרבנן בזבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ט:] ואמר מב"מ בטל דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד מים ואחד מי רגלים פעם ראשון ושיני טמא שלישי טהור דמי רגלים של טהור מבטלין מי רגלים של זב דמב"מ בטל ופליג אדר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל וליתה לדר' יהודה לגבי דראב"י דמשנתו קב ונקי, ועוד דר' יהושע בן לוי קאי כר' יוחנן דאמר בפגה"נ [צ"ח.] כל איסורין שבתורה בס' וילפינן מזרוע בשלה דהוא מין במינו ואמר בששים כר' יוחנן. והא דקאמר רבינו שלמה זצ"ל דאביי ורבא כרב ושמואל קיימי דאמר[ו] חוץ מטבל ויי"נ שבמינן במשהו, מדנקט פלוגתייהו בחמרא ועינבי וחלא דחמירא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי ושערי שמעינן דלא ס"ל מב"מ במשהו אלא בהני בחמרא דנסך או דטבל וכן [חלא וכן] חמירא דטבל, דאי כרב ושמואל סבירא להו ליפלגו במב"מ דשאר איסור כגון חלב ובשר דאין שוין בשמם ושוין בטעמן ונימא אביי במשהו ורבא בס' וכן בבשר חזיר ובשר פרה דשוין בשמם כמו חלא דחמרא וחלא דשיכרא ואין שוין בטעמם ולימא אביי בס' ורבא במשהו, אלא ודאי כר' יוחנן סברי דאמר רבא מב"מ בשמא במשהו ולא בטעמא ואביי אומר דמב"מ בטעמו במשהו ולא בשמא ואביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם, הילכך כל שני דברים שחלוקין בשמם אע"ג שטעם אחד להם הוי בנותן טעם כגון חמרי חדתי ועינבי וכל ששמן אחד כגון חלא דחמרא ודשיכרא אע"פ שחלוקין בטעמן הוי מין ומינו במשהו בכל איסורין. ונראין [דברי] דודאי לא אמר רבא מב"מ במשהו בכל איסורין אלא בטבל ויי"נ, מדאמר רבא [חולין צ"ז.] אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' הא כיצד מין בשאינו מינו דהיתרא דאיכא למיקם אטעמא בטעמו, מבשא"מ דאיסורא בקפילא, מב"מ דליכא למיקם אטעמו בס', והכא אמר במשהו, אלא ודאי כאן בטבל ויי"נ כאן בשאר איסורין. ומה שכתבתי למעלה סמוך לתחילת הספר הזה [בסי' כ'] מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' היינו במב"מ בטעמא ולא בשמא כדאביי, לדברי רבינו שלמה תירצתי כן, ודחוק הוא התירוץ דהא רבא לא אמר לשוין בטעמא מב"מ.
<h2>דף צז:</h2>
הורונו רבותינו הגאונים ז"ל דגיד הנשה או חלב שנפל ויש באותה קדירה בשר כמו אותו חלב או גיד הנשה ס' פעמים כמותו בטל אותו חלב או אותו גה"נ ומותרת אותה קדירה באכילה דקי"ל הילכתא כל איסורין שבתורה בס' חוץ מאותן דברים שפירשו חכמים כגון אילו אסורין ואיסורן בכל שהוא וכו' וכגון תרומה שאינה בטילה אלא במאה וא' וכגון פירות ערלה וכלאי הכרם שאין בטלין אלא במאתים וכגון תבלין וכמון ששיעורן לפי טעמן, וכן הורה מר רב יהודאי גאון. וכנתא שנפלה בקדירה בס' באותן חוטין שבה, שחוטין הם שאסורים ולא כנתא עצמה, ומר רב האיי גאון ז"ל גזר על כנתא שלא תבשל בקדירה אלא צלייה צריכה.
<h2>דף צח.</h2>
רב ושמואל דאמרי תרווייהו [ע"ז ע"ג:] כל איסורין שבתורה במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. רב ושמואל סברי לה כר' יהודה [מנחות כ"ב] דאמר מין במינו לא בטיל, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו שלא במינן בנ"ט סברי כרבנן דאמרי מין במינו בטל. וחכמי דורות שלפנינו היו עושין כר' יוחנן ומבטל בס' בין במינו בין שלא במינו, עד שבא רבינו שלמה ופסק כרב ושמואל ואליבא דר' יהודה דמב"מ במשהו, ואמר מדחזינן דאביי ורבא דאינון בתראי אמרי דמב"מ במשהו גבי חמרא חדתא [ע"ז ס"ו.] ועינבי וחלא דחמרא וחלא דשיכרא וכו' אלא דאביי אמר דשוין בטעמא אע"ג דחלוקין בשמא הוי מין ומינו ורבא אמר אע"ג דחלוקין (שוין) בטעמא [ושוין בשמא] הוי מין ומינו, מיהו תרווייהו סברי מב"מ במשהו, וכיון דקיימי כרב ושמואל ליתה לדר"י ור"ל דכבתראי עבדינן. ואני אליעזר רואה דברי חכמים הראשונים, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד ר' אליעזר בן יעקב קאי כרבנן בזבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ט:] ואמר מב"מ בטל דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד מים ואחד מי רגלים פעם ראשון ושיני טמא שלישי טהור דמי רגלים של טהור מבטלין מי רגלים של זב דמב"מ בטל ופליג אדר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל וליתה לדר' יהודה לגבי דראב"י דמשנתו קב ונקי, ועוד דר' יהושע בן לוי קאי כר' יוחנן דאמר בפגה"נ [צ"ח.] כל איסורין שבתורה בס' וילפינן מזרוע בשלה דהוא מין במינו ואמר בששים כר' יוחנן. והא דקאמר רבינו שלמה זצ"ל דאביי ורבא כרב ושמואל קיימי דאמר[ו] חוץ מטבל ויי"נ שבמינן במשהו, מדנקט פלוגתייהו בחמרא ועינבי וחלא דחמירא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי ושערי שמעינן דלא ס"ל מב"מ במשהו אלא בהני בחמרא דנסך או דטבל וכן [חלא וכן] חמירא דטבל, דאי כרב ושמואל סבירא להו ליפלגו במב"מ דשאר איסור כגון חלב ובשר דאין שוין בשמם ושוין בטעמן ונימא אביי במשהו ורבא בס' וכן בבשר חזיר ובשר פרה דשוין בשמם כמו חלא דחמרא וחלא דשיכרא ואין שוין בטעמם ולימא אביי בס' ורבא במשהו, אלא ודאי כר' יוחנן סברי דאמר רבא מב"מ בשמא במשהו ולא בטעמא ואביי אומר דמב"מ בטעמו במשהו ולא בשמא ואביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם, הילכך כל שני דברים שחלוקין בשמם אע"ג שטעם אחד להם הוי בנותן טעם כגון חמרי חדתי ועינבי וכל ששמן אחד כגון חלא דחמרא ודשיכרא אע"פ שחלוקין בטעמן הוי מין ומינו במשהו בכל איסורין. ונראין [דברי] דודאי לא אמר רבא מב"מ במשהו בכל איסורין אלא בטבל ויי"נ, מדאמר רבא [חולין צ"ז.] אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' הא כיצד מין בשאינו מינו דהיתרא דאיכא למיקם אטעמא בטעמו, מבשא"מ דאיסורא בקפילא, מב"מ דליכא למיקם אטעמו בס', והכא אמר במשהו, אלא ודאי כאן בטבל ויי"נ כאן בשאר איסורין. ומה שכתבתי למעלה סמוך לתחילת הספר הזה [בסי' כ'] מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' היינו במב"מ בטעמא ולא בשמא כדאביי, לדברי רבינו שלמה תירצתי כן, ודחוק הוא התירוץ דהא רבא לא אמר לשוין בטעמא מב"מ.
<h2>דף ק.</h2>
ודברי רב דימי [ע"ז ע"ג.] א"ר יוחנן במערה חבית של יי"נ לבור בטלו, דהא אמר ר' יוחנן יין נסך במשהו. וכן דברי רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן המערה צרצור של יי"נ לבור בטלו, דא"ר יוחנן יי"נ במשהו. אבל דברי רבין א"ר יוחנן יי"נ שנפל לבור אחד ונפל שם קיתון של מים תחילה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, עיקר הן, דהא רבא דהוא בתראה קאי כוותיה ואמר [חולין ק':] כל מין ומין ודבר אחר סליק את מינו כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלו. אבל לא נפלו תחילה לא דכיון שמצא את מינו בלא מין אחר ניעור ונעשה הכל איסור וצריך מים כנגד כולו לבטלו. וכי אמר יין נסך בשא"מ בטל הני מילי כי לא עביד לטעמא, אבל עביד לטעמא כגון יין נסך שמריו בעיסה ויי"נ בקדירה העשויה לתת בה יין לטעמא אפילו באלף לא בטל, כדאמרינן [חולין ו'.] שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטילי, אבל אם נפל יין נסך לקדירה שאין דרכה לתת בה יין אפי' יהיב בה טעם שריא דלפגם הוא וכל נו"ט לפגם שרי, וכן אם נתן יין כשר בקדירה עד דטעמא ושאור בעיסה כדי חימוצה ונפל יי"נ בקדירה ושמרי יי"נ בעיסה, הקדירה שריא דהא פגמה שבא בה יין יותר מדרכה והעיסה אסורה דאע"ג דקא פגים לה לעניין אכילה לעניין חימוץ עיסות אחרות משבח לה, ויין נסך שנפל לתוך משקה מורד של תותים או לתוך שכר או לתוך משקה של דבש או לתוך חומץ בטל דמין ושאינו מינו הוא, אבל אי נפל לתוך יין תפוחים מב"מ הוא ואוסר במשהו, וכן יין כשר שנפל לתוך אחד מן המשקין הללו או לתוך הקדירה ונגע גוי במשקה או בתבשיל עד שלא בישל כיון דבטל בטל, ועוד דאין דרך ניסוך בכך. אבל יי"נ שנפל למים ובטל בס' ובישל בהן התבשיל הצריך ליין ונתן בו יין כשר ולא כדי טעימה ונצטרף האיסור עם ההיתר והטעימו מצא מין את מינו וניעור ואסור התבשיל דטעמא לא בטל כר"א ומחלוקתו, דתנן [ערלה פ"ב מי"א] [שאור] של חולין ושל תרומה שנפל לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ וניצטרפו וחימצו ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל בסוף אין אסור עד שיהא בו כדי לחמץ ואמר אביי [פסחים כ"ז.] ל"ש אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא סילק אסור, והכא הא לא סילק את האיסור, וסילק את מינו לא אמרינן כיון דלטעמא עביד. ואם נפל יי"נ לתוך המים ול"ה במים ס' כדי לבטלו ונפלו מן המים הללו לתוך התבשיל אע"פ שאין בתבשיל לבטל את כל המים שנפלו בו אם יש בתבשיל אך לבטל את היין האיסור שנתערב בהן מותר, כדתנן [תמורה י"ב.] אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שנדמעה בה, אף כאן אין יי"נ שנתערב במים [אוסר] אלא לפי חשבון יין שנתערב בהן, והוא שאין במים טעם יין אבל יש בהן טעם יין הוי כאילו יין כולו וצריך ביטול כנגד כולו, דאמר בפגה"נ [ק'.] דרש רבה ב"ב חנה חתיכה של נבילה שנתבשלה עם החתיכה אינו אוסר עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות בין שהיו החתיכות כולן בשעת נפילת האיסור בין שנפלו אח"כ מקצתן, דרבה בב"ח סבר לה כר' יוחנן, דתנן במשנה תרומה [פ"ה מ"ט] סאה תרומה שנפלה לפחות מק' חולין ונפלו שם חולין בשוגג מותרין במזיד אסורין פי' אם נפלו בשוגג שלא נתכוון לבטל התרומה שעירב בה מותר במזיד שנתכוון לבטל את התרומה שעירב בה חולין כדי לבטלה אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה, וגרסינן בירושלמי [תרומות פ"ה ה"ג] בגמ' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל איסורין שבתורה ריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ומקשי ולא כן תני בשוגג מותר במזיד אסור ומשני מתני' לתרומה אתא הוא למימר לשאר איסור, פי' ר' יוחנן אשמעינן והוא הדין לשאר איסורין, הכא נמי אמר רבה בב"ח דאם נתרבו החתיכות אחרי נפילת הנבילה מבטלין אותה וסבר נמי כר' יוחנן רביה דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט. אוקי רב אמורא עליה ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה כלומר שנתבשלה עם חתיכה אחת של היתר וקיבלה טעם מן האיסור חתיכה של היתר עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות של היתר שנפלו ונתרבו אח"כ מפני שהן מינה, ורב לטעמיה דאמר מב"מ לא בטל, ולא סבר נמי להא דר' יוחנן כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותר, דלית ליה לרב הא סברא אלא בתרומה לחודה כדתניא [ב]מתני' כיון דבטילה במינה בטילה נמי כי ריבה בשוגג. א"ל רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתא כר"י דאמר מב"מ לא בטיל למה לי נו"ט בחתיכה אפילו לא נתן טעם נמי אסרה דמינה הוא, ומשני אביי הכא במאי עסקינן כשקדם וסילקו כלומר הא דבעינן נתינת טעם בחתיכה לא לאסור את עצמה דהיא מיתסרא בלא טעם אלא לאסור את חברותיה שנפלו אח"כ וכגון שקדם וסילק את האיסור נבילה קודם נפילתה אם יש טעם הנבילה בחתיכה של היתר טעמו כממשו ואוסר את החתיכה שנפלה שהן מינה אבל אם לא קיבלה טעם היא אסורה אבל שאר חתיכות מותרות, ורבא אמר אפילו תימא שלא קדם וסילקו הוי מין ומינו ודבר אחר כו' כלומר אם לא קיבלה טעם החתיכה אינה מצטרפת עם החתיכה של נבילה אם יש בו ס' ומבטלה אבל אם קיבלה החתיכה טעם מצטרפת עם הנבילה וצריך שיהא ברוטב ס' כנגד שניהם, אלמא בין לאביי בין לרבא כל היכא דיש טעם איסור בדבר צריך ביטול כנגד כולו אבל אם אין טעם בדבר אין אוסר אלא לפי חשבון איסור שיש בו איסור. ע"א, רבא אמר אפילו תימא שלא קדם וסילקו הוי מין ומינו נבילה וכשירה שהן מין ומינו ודבר אחר הרוטב וכי לא קיבלה אחת מהן טעם אמרינן סליק את הכשירה והנבילה בטילה ברוטב אבל אם קיבלה אפילו אחת מהן טעם מן הנבילה כי היכי דלא מסלקינן הא שקיבלה דנבילה היא ומצטרפת עם הנבילה לא מסלקו כולהו והוו כולן אסורות, ואם אין ברוטב ס' כנגד כולן אסור אפילו הרוטב, ואם יש ס' ברוטב כנגד כולן הרוטב מותר והחתיכות אסורות לדברי רב, ואשמעינן רב רבותא דכי לא מסלקינן אחת לא מסלקינן כולהו.
<h2>דף קח.</h2>
ודברי רב דימי [ע"ז ע"ג.] א"ר יוחנן במערה חבית של יי"נ לבור בטלו, דהא אמר ר' יוחנן יין נסך במשהו. וכן דברי רב יצחק בר יוסף א"ר יוחנן המערה צרצור של יי"נ לבור בטלו, דא"ר יוחנן יי"נ במשהו. אבל דברי רבין א"ר יוחנן יי"נ שנפל לבור אחד ונפל שם קיתון של מים תחילה רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, עיקר הן, דהא רבא דהוא בתראה קאי כוותיה ואמר [חולין ק':] כל מין ומין ודבר אחר סליק את מינו כאילו אינו והשאר מים רבין עליו ומבטלו. אבל לא נפלו תחילה לא דכיון שמצא את מינו בלא מין אחר ניעור ונעשה הכל איסור וצריך מים כנגד כולו לבטלו. וכי אמר יין נסך בשא"מ בטל הני מילי כי לא עביד לטעמא, אבל עביד לטעמא כגון יין נסך שמריו בעיסה ויי"נ בקדירה העשויה לתת בה יין לטעמא אפילו באלף לא בטל, כדאמרינן [חולין ו'.] שאני שאור ותבלין דלטעמא עבידי ולא בטילי, אבל אם נפל יין נסך לקדירה שאין דרכה לתת בה יין אפי' יהיב בה טעם שריא דלפגם הוא וכל נו"ט לפגם שרי, וכן אם נתן יין כשר בקדירה עד דטעמא ושאור בעיסה כדי חימוצה ונפל יי"נ בקדירה ושמרי יי"נ בעיסה, הקדירה שריא דהא פגמה שבא בה יין יותר מדרכה והעיסה אסורה דאע"ג דקא פגים לה לעניין אכילה לעניין חימוץ עיסות אחרות משבח לה, ויין נסך שנפל לתוך משקה מורד של תותים או לתוך שכר או לתוך משקה של דבש או לתוך חומץ בטל דמין ושאינו מינו הוא, אבל אי נפל לתוך יין תפוחים מב"מ הוא ואוסר במשהו, וכן יין כשר שנפל לתוך אחד מן המשקין הללו או לתוך הקדירה ונגע גוי במשקה או בתבשיל עד שלא בישל כיון דבטל בטל, ועוד דאין דרך ניסוך בכך. אבל יי"נ שנפל למים ובטל בס' ובישל בהן התבשיל הצריך ליין ונתן בו יין כשר ולא כדי טעימה ונצטרף האיסור עם ההיתר והטעימו מצא מין את מינו וניעור ואסור התבשיל דטעמא לא בטל כר"א ומחלוקתו, דתנן [ערלה פ"ב מי"א] [שאור] של חולין ושל תרומה שנפל לתוך העיסה ולא בזה כדי לחמץ ולא בזה כדי לחמץ וניצטרפו וחימצו ר' אליעזר אומר אחר אחרון אני בא וחכמים אומרים בין שנפל איסור בתחילה בין שנפל בסוף אין אסור עד שיהא בו כדי לחמץ ואמר אביי [פסחים כ"ז.] ל"ש אלא שקדם וסילק את האיסור אבל לא סילק אסור, והכא הא לא סילק את האיסור, וסילק את מינו לא אמרינן כיון דלטעמא עביד. ואם נפל יי"נ לתוך המים ול"ה במים ס' כדי לבטלו ונפלו מן המים הללו לתוך התבשיל אע"פ שאין בתבשיל לבטל את כל המים שנפלו בו אם יש בתבשיל אך לבטל את היין האיסור שנתערב בהן מותר, כדתנן [תמורה י"ב.] אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שנדמעה בה, אף כאן אין יי"נ שנתערב במים [אוסר] אלא לפי חשבון יין שנתערב בהן, והוא שאין במים טעם יין אבל יש בהן טעם יין הוי כאילו יין כולו וצריך ביטול כנגד כולו, דאמר בפגה"נ [ק'.] דרש רבה ב"ב חנה חתיכה של נבילה שנתבשלה עם החתיכה אינו אוסר עד שיתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות בין שהיו החתיכות כולן בשעת נפילת האיסור בין שנפלו אח"כ מקצתן, דרבה בב"ח סבר לה כר' יוחנן, דתנן במשנה תרומה [פ"ה מ"ט] סאה תרומה שנפלה לפחות מק' חולין ונפלו שם חולין בשוגג מותרין במזיד אסורין פי' אם נפלו בשוגג שלא נתכוון לבטל התרומה שעירב בה מותר במזיד שנתכוון לבטל את התרומה שעירב בה חולין כדי לבטלה אסור דאין מבטלין איסור לכתחילה, וגרסינן בירושלמי [תרומות פ"ה ה"ג] בגמ' ר' אבהו בשם ר' יוחנן כל איסורין שבתורה ריבה עליהן שוגג מותר מזיד אסור ומקשי ולא כן תני בשוגג מותר במזיד אסור ומשני מתני' לתרומה אתא הוא למימר לשאר איסור, פי' ר' יוחנן אשמעינן והוא הדין לשאר איסורין, הכא נמי אמר רבה בב"ח דאם נתרבו החתיכות אחרי נפילת הנבילה מבטלין אותה וסבר נמי כר' יוחנן רביה דאמר כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנו"ט. אוקי רב אמורא עליה ודרש אפילו לא נתן טעם אלא בחתיכה כלומר שנתבשלה עם חתיכה אחת של היתר וקיבלה טעם מן האיסור חתיכה של היתר עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות של היתר שנפלו ונתרבו אח"כ מפני שהן מינה, ורב לטעמיה דאמר מב"מ לא בטל, ולא סבר נמי להא דר' יוחנן כל איסורין שריבה עליהן שוגג מותר, דלית ליה לרב הא סברא אלא בתרומה לחודה כדתניא [ב]מתני' כיון דבטילה במינה בטילה נמי כי ריבה בשוגג. א"ל רב ספרא לאביי מכדי רב כמאן אמרה לשמעתא כר"י דאמר מב"מ לא בטיל למה לי נו"ט בחתיכה אפילו לא נתן טעם נמי אסרה דמינה הוא, ומשני אביי הכא במאי עסקינן כשקדם וסילקו כלומר הא דבעינן נתינת טעם בחתיכה לא לאסור את עצמה דהיא מיתסרא בלא טעם אלא לאסור את חברותיה שנפלו אח"כ וכגון שקדם וסילק את האיסור נבילה קודם נפילתה אם יש טעם הנבילה בחתיכה של היתר טעמו כממשו ואוסר את החתיכה שנפלה שהן מינה אבל אם לא קיבלה טעם היא אסורה אבל שאר חתיכות מותרות, ורבא אמר אפילו תימא שלא קדם וסילקו הוי מין ומינו ודבר אחר כו' כלומר אם לא קיבלה טעם החתיכה אינה מצטרפת עם החתיכה של נבילה אם יש בו ס' ומבטלה אבל אם קיבלה החתיכה טעם מצטרפת עם הנבילה וצריך שיהא ברוטב ס' כנגד שניהם, אלמא בין לאביי בין לרבא כל היכא דיש טעם איסור בדבר צריך ביטול כנגד כולו אבל אם אין טעם בדבר אין אוסר אלא לפי חשבון איסור שיש בו איסור. ע"א, רבא אמר אפילו תימא שלא קדם וסילקו הוי מין ומינו נבילה וכשירה שהן מין ומינו ודבר אחר הרוטב וכי לא קיבלה אחת מהן טעם אמרינן סליק את הכשירה והנבילה בטילה ברוטב אבל אם קיבלה אפילו אחת מהן טעם מן הנבילה כי היכי דלא מסלקינן הא שקיבלה דנבילה היא ומצטרפת עם הנבילה לא מסלקו כולהו והוו כולן אסורות, ואם אין ברוטב ס' כנגד כולן אסור אפילו הרוטב, ואם יש ס' ברוטב כנגד כולן הרוטב מותר והחתיכות אסורות לדברי רב, ואשמעינן רב רבותא דכי לא מסלקינן אחת לא מסלקינן כולהו.
ומה שפסקתי למעלה דכרב (ו)שמואל קיימא לן דבעינן שנפלו מים תחילה, ראיתי חכמים גדולים שרואים לסמוך אהא דאיכא דמתני לה אמתניתין לא בעו תחילה אלא אפילו [נפלו] מים בסוף מבטלו ליין נסך ולא אמרינן מצא מין את מינו וניעור אלא סלק את מינו והשאר מים רבין עליו ומבטלין אותו, ואמרינן [ע"ז ז'.] כל היכא דאיכא תרי לשני חד מיקל וחד מחמיר בשל סופרים הלך אחרי המיקל ויי"נ דרבנן. וגם אהא דא"ר יוחנן אפילו הגדילו באיסור מותר, ומפרשי שנפל יי"נ לתוך יין כשר ונאסר ואח"כ נפל שם מים. ושגו בפירושם דאומר אני כולהו תחילה בעו כרב שמואל בר' יהודה, והכי פי' רבין אמר יין נסך שנפל לבור של יין כשר ונפל שם קיתון של מים וכו', ולא פי' רבין אם נפלו מים תחילה או בסוף ואתא רב שמואל ופירשה משמיה דר' יוחנן ד(לכ)תחילה קאמר דנפל היין לתוך מינו ושאינו מינו דאמר סלק את מינו וכו', אבל לא נפל תחילה מצא מין את מינו בלא שאינו מינו דהם המים וניעור ואין מבטלין אותו המים שבסוף אא"כ יש מהן כדי לבטל (הכא ליכא) [הכל, ואיכא] דמתני לה דרב שמואל אמתני' ולא פירש בה תחילה ומיהו ע"כ תחילה קאמר דמתני' קתני יין נסך אסור ואוסר במשהו יין ביין, ואי לאו דנפלו המים תחילה קאמר קאסר ליה ליין בנפילתו, אלא ודאי (לכ)תחילה קאמר, והיינו דקאמר מאי איכא בין דמתני לה אמתניתין ובין דמתני לה אדרבין כלומר לתרווייהו בעי תחילה, ומשני ודאי ליכא בינייהו כלום אלא דאמתני' לא בעיא לפרש תחילה דמסתמא תחילה קאמר אדרבין בעי לפרושי תחילה כדפרישית דרבין סתם דבריו ופירשם רב (ו)שמואל. וכן חזקיה ור' יוחנן בנפלו שם מים תחילה פליגי דאמר חזקיה הגדילו באיסור כגון שנפלה מים לתוך יין כשר ויש בהם טעם יין דהוו כאילו כולו יין ונפל שם יי"נ אסרו דלית ליה רואין את מינו דהיתר כאילו אינו כדנימא במסקנא אלא אמרינן מצא מין את מינו וניעור והוי כולו נסך, הגדילו בהיתר מותר כגון שנפל יי"נ במים ובטל והוי כאילו כולו מים ואח"כ נפל יין דהיתר מותר דלית ליה נמי לחזקיה מצא מין את מינו וניעור לאחר שנתבטל, ור' יוחנן אמר אפילו הגדילו באיסור מותר דכיון כי נפל האיסור מין ושאינו מינו יין ומים סלק את מינו דהיתר כאילו אינו וכו' ואין כאן מצא מין את מינו דהא סלקיה למינו וכ"ש דכי הגדילו בהיתר דלא מצא האיסור כשנפל אלא מים והדר נפל ההיתר דמותר, ומצא מין את מינו לא אמרינן דכיון דאית ליה רואין כי מצאו ומסלקינן ליה כ"ש כי לא מצא דמסלקינן ליה והוי כאילו לא נפל. וכי אמר לר' יוחנן מצא מין וכו' הני מילי כגון יי"נ שנפל לתוך יין כשר ואין שם מים כדאמר רב (ו)שמואל לעיל, או תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעו ונפלו שם חולין מצאו חולין שנפלו את החולין שנידמעו וניערו מדימוען לאחרונים לבטל את התרומה כדתנן ריבה עליהן שוגג מותר, וכן כל איסורין שבטילין במינן בס' כר' יוחנן אם נפל איסור במינו בפחות מס' והדר נפל בו מינו דהיתר מצא מין דנאסר את מינו דהיתר שנפל עתה וניעור מאיסורו ומצטרף עמו לבטל את האיסור כדאמר לעיל ותנן נמי אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון האיסור לפי שהיתר האחרון מושך את דימוע הראשון הנאסר עליו ומעוררו מאיסורו ומחברו אליו לבטל בין שניהם עיקר האיסור דסופה כתחילתה מה תחילתה כשנדמעה אסרו בה שוגג מצטרף היתר ומותר אף סופה כשנופל המדומע לתוך היתר בשוגג מצטרף היתר שבדימוע עם היתר שנפל בו לבטל את האיסור, וכדין תרומה שבטילה בין במינה בין שלא במינה כדאמרינן כן דין לכל איסורין שבטילין בין במינן בין שלא במינן דהיינו כל איסורין לר' יוחנן חוץ מיי"נ וטבל דבמינן במשהו וכיון דאי נפלו במינן כל מה דמרבה עלייהו הוי אסור כי ריבה שלא מינו נמי הוי אסור אא"כ הוי בשאינו מינו לבטל כל האיסור, אבל לרב ושמואל דאמרי כל איסורין במינן במשהו אליבא דידהו לא אמרינן אין המדומע מדמע וכו' אלא בתרומה דבטילה במינה. וכן נמי הא דאמר ר' יוחנן שתי כוסות של יין אחת של תרומה ואחת של חולין ומזגן במים כל אחת לבדו ועירבו דאמר רואין את ההיתר כאילו אינו וכו' אלמא תחילה בעינן, וכן הלכה. ואפילו לפירוש דידהו דמפרשי לא בעיא תחילה אלא אפילו נפלו מים בסוף מבטלי לאיסור לא סמכינן עלה, דכי אמרינן כל היכא דאיכא תרי לישני בשל סופרים הלך אחר המיקל ה"מ דליכא דמסייע לא להאי לישנא ולא להאי, אבל הכא דאיכא דמסייע ללישנא דמחמיר כגון פלוגתא דחזקיה ור' יוחנן ומימרא דר' אמי א"ר יוחנן בשתי כוסות, אלישנא דמחמיר סמכינן ועבדינן כוותיה. ואני שמעתי שעשה רבינו ר' יצחק הלוי בר' אשר נ"ע כלישנא דמיקל דנפלו מים בסוף והיתירה, ואמר הא דמזגן ועירבן לאו דוקא קאמר דה"ה לעירבן ומזגן אלא משום [דמזגן] ברצון משמע שכן היה מנהגם לשתות ע"י מזיגה ואי מזיג אחר שעירבן הוה אסור כדאמר לעיל משום דאין מבטלין איסור לכתחילה להכי תנן מזגן ועירבן, ולא היא דכי היכא דעירבן הוי משמע בדיעבד דאי לכתחילה הוי אסור ה"נ הוי משמע מזגן בדיעבד אי נמי לימא עירבן ונמזגו אי נמי עירבן ונפלו בהם מים ושמעינן דנפלו מים בסוף מבטלין כ"ש דנפלו תחילה, [אלא ודאי מזגן ועירבן דווקא דנפלו תחילה] כלישנא דרב (ו)שמואל אדרבין. ומדר' אבהו א"ר יוחנן [ירושלמי תרומות פ"ה ה"ג] כל איסורין שבתורה ריבה עליהן שוגג מותר לא תיגמר למימר ריבה מינן עליהן שרי כ"ש כי ריבה עליהן שאינן מינן דשרי, דלא אמר ר' אבהו אלא באיסורין דמיתבטלי במינן כעין תרומה דמתבטלית במינה דאמר מצא מין הנאסר את מינו דהיתר וניעור מאיסורו, אבל יי"נ שאינו מתבטל במינו לעולם אפילו באלף לא בטל וכי נפל ביין כשר אסרו ומי יעירנו מאיסורו אם ניתוסף עוד יין כשר ונפל בו הרי נאסר גם הוא שהרי ביי"נ נפל. ואי נפלו מים בסוף ליכא למימר שיערהו ליין הכשר הנאסר בעירבו ויפרידוהו [מן] הנסך שנפל ואיצטרף, דלא מין (ומין) [ומינו] הוא שיתחבר אל המים, לא מצו מים לבטולי אא"כ רבו על כל היין, וליכא למימר רואין את ההיתר כאילו אינו דהא נאסר בנפילת הנסך בתוכו בלא מים, אלא כי נפלו המים בכשר והדר נפל הנסך לתוכו איכא למימר רואין את ההיתר כאילו אינו בנפילתו של איסור דהא היתר הוא. וכן בשאר איסורין שאין מתבטלין (בתוכו) [במינן] לר' יהודה, אמר רב [חולין ק"ח.] כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבילה ואוסרת כל החתיכות מפני שהן מינן ואמרינן לימא דרבא פליגא אדרב דאמר רבא כל מין ומינו ודבר אחר סלק וכו' והכא כי נעשית החתיכה נבילה שאר חתיכות ורוטב בקדירה ולא אמר רב סלק חתיכת היתר לבטל הנבילה ברוטב, ומשני רב מיירי בשאין שם רוטב אבל אי הוה רוטב הוה מסלק לחתיכת היתר ובטלה הנבילה ברוטב, אלמא בשעת נפילת הנבילה בעינן רוטב דאי לא לא בטלה, ה"נ בשעת נפילת יי"נ בעינן שיהו שם המים דאי לא לא מבטלי ליה ותו לא מידי.
אמר ר' יוחנן [ע"ז ע"ג:] שתי כוסות אחת של תרומה ואחת של חולין ומזגן ועירבן רואין את ההיתר כאילו אינו והשאר מים רבים עליו ומבטלו. דיקדק רבינו יעקב הצרפתי מכאן שהתרומה אוסרת במינה במשהו כטבל ויי"נ, ותימה לי אם פה קדוש אמר דבר זה כי הטבל ויי"נ אוסרין במינן במשהו אפילו באלף והתרומה אינה אוסרת במינה אלא עד מאה ובק"א אינה אוסרת במינה ואילו היה כאן ק"א כוסות של חולין לא היתה כוס של תרומה אוסרתן. הילכך אומר אני הא דקאמר ר' יוחנן רואין את ההיתר כאילו אינו לא אמר אלא כדי שלא יצטרף עם התרומה והיה נותן טעם במים, אבל עכשיו דאמרינן רואין את יין החולין כאילו אינו דמשערינן את הכוס של תרומה במים שהיה בשתי הכוסות וטעים ליה כהן אם אין היין נותן טעם במים שרי דמבשא"מ בנותן טעם בכל איסורין שבתורה. ולעניין צירופי איסורין אמרינן בפסחים בפ' אלו עוברין [מ"ג:] א"ר אבהו א"ר יוחנן כל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר וכו' ואמר במסקנא דכרע"ק אמר דתנן ר' עקיבא אומר נזיר ששרה פתו ביין ויש בו כדי לצרף מפת ומיין חייב, וכי היכי דלעניין מלקות לא מצטרף היתר לאיסור ה"נ לעניין לאסור לא מצטרף היתר לאיסור כראייתינו לעיל [תרומות פ"ה מ"ט] סאה תרומה שנפל לפחות מק' חולין ריבה עליהן שוגג מותר, אלמא אין היתר הראשון מצטרף לאיסור שיהא הכל אסור כתרומה אלא אין מצטרף אלא עם ההיתר שנפל בסוף ומבטלין שניהם התרומה, וא"ר אבהו א"ר יוחנן וכן לכל איסורין שבתורה אלמא לר"י אין היתר מצטרף לאיסור. הילכך לר' יוחנן טיפת חֵלב או טיפת דם או טיפת יי"נ שנפלה על חתיכה אע"פ שיש בטיפה שיעור כדי ליתן טעם בחתיכה ונתנה בה טעם אם יש עמה חתיכות אחרות להצטרף עמה מצטרפין עמה לבטל (חתיכה) [הטיפה] או אם יש רוטב להצטרף עם החתיכה לבטל הטיפה מבוטלת דאין החתיכה עצמה שהיא היתר מצטרפת עם הטיפה להיות הכל איסור שיהא צריך ס' כנגד החתיכות וה"ה אם ניתוספו על החתיכות אחרי שקיבלה הטעם כדאמר לעיל דרש רבה בב"ח וכו'. ואל תשיבנו מטיפת חלב שנפלה על חתיכה דאמר רב כיון שנתנה טעם בחתיכה חתיכה עצמה נע"נ ואוסרת כל החתיכות ולא פליג ר' יוחנן אחתיכה נעשה נבילה כדנימא לקמן, דהתם ליכא היתר אלא הכל איסור בשר בחלב דשניהם אסורין כנבילה הבשר והחלב, אבל הכא חלב אסור ובשר מותר ואין היתר מצטרף לאיסור לאסור כנגד שניהם אלא כנגד חלב לחודיה. אבל בשלא יצא מחלבו או לא יצא מידי דמו הוי כולו חתיכת איסור וצריך לשער כנגד כולו דאין כאן היתר מצטרף לאיסור דהכל אסור כדאמרינן [חולין צ"ו:] גדי שצלאו בחלבו אסור לאכול אפילו מראש אזנו דהוי כולו אסור משום דחלב מפעפע, ושלא יצא נמי מידי דמו מידי דהוי אכבד דאמרי' דהוי כאילו כולי דם והוי כוליה אסור וצריך לשער כנגד כולו. ואפי' נתבטלה החתיכה שלא ננקרה ושלא נמלחה בס' ומותר התבשיל, היא עצמה לא הותרה ואסורה דאי נפלה בתוך קדירה אחרת אוסרת אם אין בה כדי לבטל מידי דהוי אכחל דהוא עצמו אסור אע"פ שנתבטל בס' דא"ר יצחק [שם צ"ז:] כחל עצמו אסור דאי נפל ליורה אחרת אוסרה. אבל חתיכה שנפל עליה טיפת חֵלב או דם ונתבטלה הטיפה בס' בבשר וברוטב חתיכה עצמה מותרת ואם לא נתבטלה שלא היה בחתיכה וברוטב ס' כטיפה הרי היא אסורה, ומיהו אם נפלה ליורה אחרת אין משערינן כנגד כל החתיכה אלא כנגד הטיפה שבה כדתנן [תרומות פ"ה מ"ו] סאה תרומה שנפל לפחות מק' חולין ונפל מן המדומע למקום אחר חכמים אומרים אין המדומע מדמע אלא לפי חשבון תרומה שבה. ובטיפה חלב שנפלה על חתיכה דאמר רב חתיכה נע"נ, [ג' מחלוקות בדבר רב סבר כדאמרינן לעיל דאוסרת כל החתיכות שהן מינן ור' יוחנן סבר לה כוותיה דחתיכה נעשית נבילה] דקסבר איפשר לסוחטו אסור דאיתמר איפשר לסוחטו רב ור' חנינא ור' יוחנן אמרי אסור, אבל בהא פליג עליה ר' יוחנן דרב אמר אסור כל החתיכות מפני שהן מינן ור"י אמר מב"מ בטל, ושמואל אע"ג דקסבר מב"מ לא בטל מיהו פליג עלייהו דקסבר חתיכה לא נעשית נבילה דאיפשר לסחטו מותר. ומיהו כיון דרב ור' יוחנן ס"ל דחנע"נ כוותייהו עבדינן בבשר בחלב בין נתבטלה החתיכה בין לא נתבטלה אסורה היא כנבילה ואי נפלה ליורה אחרת משערין לפי כולה. וחתיכת נבילה שנפלה בס' דהיתר ונתבטלה וסילקה ומותר התבשיל וחזרה ונפלה אחרת וסילקה וחזרה ונפלה אחרת וסילקה מותר התבשיל, דאע"ג דאילו הוו נפלו ביחד הוה אסור דל"ה בתבשיל ס' כנגד שלשתן, דתנן [שם מ"ז] סאה תרומה שנפלה לק' חולין והגביהה ונפלה אחרת והגביהה הרי זו מותרת עד שתרבה תרומה על החולין. ואם חתיכת איסור נפלה בס' דהיתר ולא הכיר בה להעלותה עד שנפלה אחרת הרי זו אסורה אם אין בהיתר לבטל את שניהן ביחד, אבל אם היכיר בה שנפלה וידע שיש ס' בהיתר לבטלה אע"פ שלא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ראשונה נתבטלה לבדה והשנייה לבדה אע"פ שאין ס' היתר כנגד שתיהן, דתנן [שם מ"ח] סאה תרומה שנפלה לק' חולין ולא הספיק להגביהה עד שנפלה אחרת ה"ז אסורה ור' שמעון מתיר ותניא בתוספתא [תרומות שם] א"ר אלעזר בר שמעון בד"א שלא ידע עד שנפלה אחרת אבל ידע בה ואח"כ נפלה אחרת ה"ז מותרת, וטעמא דת"ק מפרש, וטעמא דר"ש נראה לי כגון שסאה שניה שנפלה לא היתה המין הראשונה ור' שמעון לטעמיה דתנן בפ"ב דערלה [מ"י] תבלין לשנים ושלשה שמות הן מין א' או מין שלשה מצטרפין ר' שמעון אומר בשני שמות ממין אחד או שני מינין משם אחד אין מצטרפין. ואגב שיטפאי אפרש משנה זו דמייתי אביי [ע"ז ס"ו.] לסייעתיה דבתר טעמא אזלינן תבלין ב' וג' שמות כגון פילפל כמון ושבת והן מין אחד מין איסור אחד שכולן מין תרומה או מין ערלה או כלאי הכרם או מג' איסורין כגון פילפל של ערלה וכמון של כלאי הכרם ושבת של (כלאי הכרם) [תרומה] מצטרפין אם אין באחד מהן כדי לתבל, וקסבר האי תנא דבין ג' תבלין מאיסור אחד בין ג' תבלין מג' איסורין מצטרפין (והג' או מג' איסורין מצטרפין), ואמר חזקיה מה טעם ג' תבלין מג' איסורין מצטרפין בשלמא ג' תבלין מאיסור אחד כיון דאיסור אחד [הן] מצטרפין אלא ג' תבלין מג' איסורין מ"ט מצטרפין, הואיל ועשוין למתק בהן את הקדירה ולהטעימה וכיון דשוו בטעמא מצטרפין, ומהכא מייתי אביי סייעתיה דבתר טעמא אזלינן, ומשני רבא הא מני ר' מאיר הוא כלומר ר' יוחנן מוקי לה כר"מ דאמר כל האיסורין מצטרפין אע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא ואנא כר' יוחנן ס"ל ולעולם בתר (טעמא) [שמא] אזלינן, ואית ליה להאי תנא נמי דאיסורין מצטרפין והיתר ואיסור אין מצטרפין, והכי מוכח בפרק שיני דערלה [מ"י]. ר' שמעון אומר ב' שמות ומין אחד או ב' מינין ושם אחד אין מצטרפין, פירוש שני שמות כגון פילפל וכמון והן מין אחד של איסור או שני מיני איסורין ושם אחד כגון פילפל דערלה ופילפל דכלאי הכרם אין מצטרפין, מכלל דר' שמעון [סובר] איסור אחד ושם אחד מצטרף כגון פילפל ופילפל דתרומה או דערלה או דכלאי הכרם. להכי אומר אני דהא דר"ש מתיר גבי סאה שנפלה וכו' כגון שסאה שנייה ממין אחר דאי ממין הראשונה הרי איסור אחד ומצטרף אפי' לר"ש, ור' שמעון לית ליה צירוף בב' איסורין ומין אחד ולא באיסור אחד וב' מינין, וכמה סתמי איכא במשנה דערלה דאיסורין מצטרף ור"ש פליג ואמר דאין מצטרפין, ובפרק בתרא דע"ז [ס"ח:] אמרינן ר"ש לטעמיה דאמר אפילו איסור באיסור אין מצטרף והוא כדפרישית. ונ"ל דלא היה ראוי לכתוב יותר, ואחד מן התלמידים כ' לפי' בגליון דתנן הערלה וכלאי הכרם מצטרפין ר"ש אומר אין מצטרפין ומשנה זו במס' מעילה [י"ח.] ולענין אכילה שנוייה דמקשי עלה בגמ' ומי בעי ר"ש צירוף והתניא ר"ש אומר כ"ש למכות ומשני תני א"צ לצרף אלא בחד מינייהו ולא בצירוף איסור לעניין לאסור מיירי משנה זו, אבל במשנת ערלה בפרק שיני [מ"א] תנן הערלה וכלאי הכרם עולין בא' ומאתים ומצטרפין זה עם זה וא"צ להרים ר' שמעון אומר אין מצטרף ר' אלעזר אומר מצטרפין בנותן טעם אבל לא לאסור, ומשנה זו בצירוף איסור לאסור מיירי והיא המוכחת דר"ש לית ליה צירוף באיסורין, וכיון דסתמינינהו דאיסורין מצטרף הו"א הלכה כסתם משנה, אי לאו דאוקמינהו רבא דהוא בתרא ור' יוחנן כר' מאיר כדאמרינן לעיל ויחידאה נינהו דר"מ ור' שמעון הלכה כר"ש היא דאין מצטרפין אלא איסור אחד ושם אחד כגון חלב וחלב ודם ודם. אבל הכריע דר' אלעזר בנותן טעם וכו' כלומר אם נותנין בין הערלה וכלאי הכרם טעם בהיתר שהיתר פחות מס' באיסור מצטרף ואוסר שהרי יש טעם איסור בהיתר, אבל אין נותנין טעם בהיתר שיש בהיתר יותר מס' באיסור אע"פ (שיש) [שאין] מאתים כנגד שניהם בהיתר אלא כנגד אחד מהן מתבטל זה בעצמו וזה בעצמו ואין מצטרף לאסור, ונ"ל דכוותיה עבדינן, הילכך חתיכת בשר שלא ננקרה מחלבה וחתיכת כבד שהוא משום דם שנפלו בקדירה ואין בקדירה ס' כשניהם מצטרפי ואסרוהו דהא יהבי בה טעם איסורי, וכן כל תרי איסורין דנפלו בהיתר אמרינן יהבי טעם ומצטרפי ובעינן ס' כנגד שניהם לבטלן ולא מיתבטלו חד חד לחודיה, אבל ערלה וכלאי הכרם שאוסרין במאתים ותרומה שאוסרת בק' אי נפלי תרי מינייהו ליותר מס' שאין נותנין טעם אין מצטרפין לאסור אלא מתבטל כל חד לחודיה אם אין בהיתר כנגד שניהן אלא כנגד אחד מהן. והכי נמי מסתברא דכר' אלעזר עבדינן דהא סתם אחר המחלוקת כוותיה דאין מצטרפין ליאסר, דתנן [ערלה פ"ב מ"ב] התרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה כיצד סאה תרומה שנפלה למאה חולין ואח"כ נפלו ג' קבין ערלה זו היא שהתרומה מעלה את הערלה והערלה את התרומה, אלמא לא מיצטרפי לאסור דאי מצטרפי הוי סאה ומחצה של איסור ולא מיבטלי בק' סאין של חולין. ולענין נותן טעם נמי סתם כוותיה, דתנן [שם מי"ד] שאור של תרומה ושל כלאי הכרם שנפלו לתוך העיסה של חולין ולא בזה כדי להחמיץ ולא בזה כדי להחמיץ וניצטרפו וחימצו אסור לזרים משום דתרווייהו איסור לגבייהו ויש טעם של איסור בעיסה אלמא איסורין מצטרפין בנותן טעם, ומותר לכהנים דתרומה היתר הוא לגבייהו ואין מצטרפת לכלאים לאוסרה לגבייהו דאין היתר מצטרף לאיסור כדתנן [שם מי"א] שאור של חולין ושל תרומה שנפלו וכו' וחכמים אומרים לעולם אין אסור עד שיהא באיסור כדי לחמץ דאין היתר מצטרף לאיסור וזה וזה גורם ומותר. ובמעילה בפ' קדשי המזבח [ט"ו:] ובראש פרק שיני דערלה תנן התרומה ותרומת מעש' של דמאי ותרו"מ והחלה והביכורים מצטרפין דכולהו תרומה מיקרו הוו מינא דאהדדי בשמא, ותימא לי דלא אייתו לה רבא לסייעתיה, והך משנה אפי' לר' שמעון דהא איסור אחד ושם אחד הן, ובגמ' ירושלמי [ערלה פ"ב ה"א] גרסינן למי נצרכה לר"ש דאע"ג דאמרינן אין ב' שמות מצטרפין הכא מודו בכולהו דשם תרומה הן. ותנן נמי התם [מעילה שם] כל הנבילות מצטרפין ואמר רב ל"ש אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורה לעצמן וטמאין לעצמן, פירוש כל הנבילות מצטרפין של טמאין ושל טהורים ואמר רב ל"ש דמצטרף אלא לענין טומאה דהוו שם אחד דתרווייהו נבילה איקרו ואיסור אחד דמטמו אבל לענין אכילה אע"ג דתרווייהו נבילה מיקרו מיהו ב' איסורין נינהו דהנבילה אסורה באכילה משום איסור נבילה והטמאין אסורין משום איסור טומאה ורב כר' שמעון, ולוי אמר אף לענין אכילה מצטרפין כר' מאיר.
<h2>דף קט.</h2>
רב ושמואל דאמרי תרווייהו [ע"ז ע"ג:] כל איסורין שבתורה במינן במשהו ושלא במינן בנותן טעם. רב ושמואל סברי לה כר' יהודה [מנחות כ"ב] דאמר מין במינו לא בטיל, ור' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו כל איסורין שבתורה בין במינן בין שלא במינן בנותן טעם חוץ מטבל ויין נסך דבמינן במשהו שלא במינן בנ"ט סברי כרבנן דאמרי מין במינו בטל. וחכמי דורות שלפנינו היו עושין כר' יוחנן ומבטל בס' בין במינו בין שלא במינו, עד שבא רבינו שלמה ופסק כרב ושמואל ואליבא דר' יהודה דמב"מ במשהו, ואמר מדחזינן דאביי ורבא דאינון בתראי אמרי דמב"מ במשהו גבי חמרא חדתא [ע"ז ס"ו.] ועינבי וחלא דחמרא וחלא דשיכרא וכו' אלא דאביי אמר דשוין בטעמא אע"ג דחלוקין בשמא הוי מין ומינו ורבא אמר אע"ג דחלוקין (שוין) בטעמא [ושוין בשמא] הוי מין ומינו, מיהו תרווייהו סברי מב"מ במשהו, וכיון דקיימי כרב ושמואל ליתה לדר"י ור"ל דכבתראי עבדינן. ואני אליעזר רואה דברי חכמים הראשונים, דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ועוד דר' יוחנן כרבנן דפליגי עליה דר' יהודה דיחיד ורבים הלכה כרבים, ועוד ר' אליעזר בן יעקב קאי כרבנן בזבחים בפ' כל הזבחים שנתערבו [ע"ט:] ואמר מב"מ בטל דתניא ר' אליעזר בן יעקב אומר אחד מים ואחד מי רגלים פעם ראשון ושיני טמא שלישי טהור דמי רגלים של טהור מבטלין מי רגלים של זב דמב"מ בטל ופליג אדר' יהודה דאמר מב"מ לא בטל וליתה לדר' יהודה לגבי דראב"י דמשנתו קב ונקי, ועוד דר' יהושע בן לוי קאי כר' יוחנן דאמר בפגה"נ [צ"ח.] כל איסורין שבתורה בס' וילפינן מזרוע בשלה דהוא מין במינו ואמר בששים כר' יוחנן. והא דקאמר רבינו שלמה זצ"ל דאביי ורבא כרב ושמואל קיימי דאמר[ו] חוץ מטבל ויי"נ שבמינן במשהו, מדנקט פלוגתייהו בחמרא ועינבי וחלא דחמירא וחלא דשיכרא וחמירא דחיטי ושערי שמעינן דלא ס"ל מב"מ במשהו אלא בהני בחמרא דנסך או דטבל וכן [חלא וכן] חמירא דטבל, דאי כרב ושמואל סבירא להו ליפלגו במב"מ דשאר איסור כגון חלב ובשר דאין שוין בשמם ושוין בטעמן ונימא אביי במשהו ורבא בס' וכן בבשר חזיר ובשר פרה דשוין בשמם כמו חלא דחמרא וחלא דשיכרא ואין שוין בטעמם ולימא אביי בס' ורבא במשהו, אלא ודאי כר' יוחנן סברי דאמר רבא מב"מ בשמא במשהו ולא בטעמא ואביי אומר דמב"מ בטעמו במשהו ולא בשמא ואביי ורבא הלכה כרבא לבר מיע"ל קג"ם, הילכך כל שני דברים שחלוקין בשמם אע"ג שטעם אחד להם הוי בנותן טעם כגון חמרי חדתי ועינבי וכל ששמן אחד כגון חלא דחמרא ודשיכרא אע"פ שחלוקין בטעמן הוי מין ומינו במשהו בכל איסורין. ונראין [דברי] דודאי לא אמר רבא מב"מ במשהו בכל איסורין אלא בטבל ויי"נ, מדאמר רבא [חולין צ"ז.] אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בס' הא כיצד מין בשאינו מינו דהיתרא דאיכא למיקם אטעמא בטעמו, מבשא"מ דאיסורא בקפילא, מב"מ דליכא למיקם אטעמו בס', והכא אמר במשהו, אלא ודאי כאן בטבל ויי"נ כאן בשאר איסורין. ומה שכתבתי למעלה סמוך לתחילת הספר הזה [בסי' כ'] מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' היינו במב"מ בטעמא ולא בשמא כדאביי, לדברי רבינו שלמה תירצתי כן, ודחוק הוא התירוץ דהא רבא לא אמר לשוין בטעמא מב"מ.
